קורונה... המילה הזאת שמלווה את חיינו בחודש האחרון מייצרת מציאות חדשה, אחרת, מאתגרת... ניוזלטר, כשמו כן הוא, אמור להביא לידי הציבור שלנו, כלומר אתם – לקוחותינו וחברינו האהובים – את המידע על הדברים החדשים שקורים כאן. אבל מה לעשות... אצלנו השקט מוחלט. הכול בוטל. כל ההצגות, הפעילויות, ההזמנות... מה עושים? אז קודם כול, מקווים לטוב, כי בלי תקווה אין חיים, ובזמן הפנוי הרב שנוצר בונים אתר חדש לעתיד בהיר! אז קבלו אותו באהבה. זה הקישור לאתר החדש, אתם מוזמנים להקליק עליו
הסיפורים שלנו
בימים כאלה הזיכרון עובד שעות נוספות. חשוב לנו להגיד שאנחנו זוכרים אתכם, כל אחד ואחד מכם, ומקווים שגם אתם זוכרים אותנו, כי אנחנו עדיין כאן, מחכים לרגע פתיחת ההסגר, שבו שוב יהיה מותר לעשות את הדברים שכל כך אהבנו לעשות איתכם ולמענכם. זה הזמן גם להיזכר בסיפורים המרגשים והמיוחדים שקרו לנו בתיאטרון.
הנכדה של אהוד מנור
אהוד מנור ז"ל היה איש מקסים וגם חבר טוב של התיאטרון. הוא התגורר בבניין רב קומות בשיכון ל' בתל אביב, כשמתחת נמצא מעון ויצ"ו. התחלנו את דרכנו התיאטרלית במעונות ויצ"ו, וכאשר הוזמנו להופיע עם ההצגה הראשונה שלנו, "נסיכות לא בוכות", במעון שמתחת לביתו, מיהרנו להזמינו. הוא שמח מאוד והגיע לראות את ההצגה עם אשתו עופרה ועם נכדתו, דפנה, הבת של בתו ליבי, שהייתה אז בת פחות משנתיים. לאחר ההצגה כתב לנו כמה מילים חמות וטובות, ששמורות איתנו עד היום.
השוטר והמדבקה
פעם הייתה לנו על רכב התיאטרון מדבקה של "עתיד בהיר", שהסבירה במה אנחנו עוסקים. ערב אחד חזרו צמד שחקנינו בכביש 443 מהצגה בקניון פסגת זאב ולפתע שמעו סירנה משטרתית שמורה להם לעצור... פחדנו ממש, הם הודו, קודם כול חששנו שאולי זאת מלכודת של מחבלים – עניין שהיה מקובל באותם הימים – אבל ליתר ביטחון בדקנו שלא נסענו במהירות גבוהה מדי, שלא שכחנו להדליק אורות או שמא ביצענו כל עברה אחרת. הכול היה תקין... לא הבנו מה לא היה בסדר, אבל עצרנו וחיכינו במתח לשוטר חמוש באקדח שהתקרב אלינו בצעדים בוטחים. "תגידו, אתם עושים גם ימי הולדת? יש לי ילד בן חמש..." הוא שאל אותנו ואנחנו חייכנו בהקלה. כמובן, אמרנו יש אפילו הנחה מיוחדת לאנשי החוק וכוחות הביטחון.
הילדה שירקה מלפפונים
כששיר, בתנו, הייתה פעוטה, ניסינו להרגיל אותה לאכול ירקות דרך קבע. אבל היא בשלה – לא רוצה, וכדי לחזק את דעתה נהגה לירוק עלינו חתיכות של מלפפונים מסכנים שניסינו לחבב עליה, אך ללא הצלחה כלל.
חשבנו על דרך מקורית לשכנע את הילדה לאכול בריא וכך נולדה בעצם ההצגה "חגיגה בסלט", שהפכה ללהיט היסטרי ורצה עד היום אלפי פעמים גם בגני הילדים של תל אביב הרבה ערים אחרות, גם במסגרת קופות החולים, תורגמה לערבית במימון "מפעל הפיס" ועוד ועוד... ואני רק חושבת לעצמי מה היה קורה אילו שיר הפעוטה הייתה אוהבת ירקות מילדותה ואמא שלה כלל לא הייתה חושבת לכתוב על זה הצגה...
ברובע המוסלמי בעיר העתיקה
הצגות הבריאות שלנו בשפה הערבית מועלות גם בקופות חולים במגזר הערבי. יום אחד הוזמנו להופיע במרפאה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. המראה היה סוריאליסטי: הסמטה נסגרה לכבודנו, כיסאות נפרשו לאורך אבני הריצוף הגדולות, כבל חשמל נמתח כדי לחבר את ההגברה והכול היה מוכן... רק לדבר אחד אף אחד לא היה מוכן: לכך שבדיוק באמצע ההצגה על בריאות השן החליט החמאס לערוך בסמטאות הרובע הערבי מסע לוויה מאולתר לזכר שהיד כלשהו... מנהל המרפאה המבוהל מיד הורה לשחקנים להיכנס פנימה ושמר עליהם מכל משמר.
המפתח הנעלם
בחגים אנחנו נוהגים לשכור רכבים, כי יש הרבה פעילויות באותו הזמן. לרוב, מדובר ברכבים חדשים ולהם מפתחות ממש חדישים ומתוכנתים... בחג האחרון פתחנו את הרכב השכור כדי לשים בו ציוד, אך כאשר רצינו לסגור אותו המפתח שלו פשוט נעלם... ניסינו לחפש את המפתח בכל מקום אפשרי, ליד ומתחת ובין התיקים והמזוודות, ובדרך ובשבילים שמסביב... בכל מקום שרק עלה על הדעת. חיש קל כל צוות התיאטרון הוזעק למשימת החיפושים, אך לשווא.
הודענו לחברת ההשכרה שעדכנה אותנו כי תצטרך להביא גרר ומדובר במפתח כה משוכלל שצריך להזמינו במיוחד מחו"ל... עניין בהחלט יקר, והרכב יושבת עד אז וזה עוד קנס וכו'... וכו'... אבלים וחפויי ראש כבר עמדנו בתור לשלם את התשלום הכולל העצום הזה על כל הנזקים, עד שלפתע מספר הטלפון של השכנה שלנו ריצד בסלולר שלי. "תקשיבי", אמרה לי, "קרה לי משהו הזוי... נסעתי מחוץ לעיר ולפתע על הזכוכית אל מול עיניי קפץ מפתח של רכב... מישהו, כנראה, השאיר אותו על הגג של הרכב שלי ולא שם לב... כל כך נבהלתי, עצרתי מיד בצד הדרך וגיליתי שמדובר במפתח של רכב שכור... לא התעצלתי, הבנתי שבטח מישהו ממש מחפש את זה והתקשרתי לחברת ההשכרה, שבדקה את המספר וגילתה שהרכב נמצא... אצלכם!" וכך, בזכות שכנה טובה, ניצלנו מהקנס העצום ומכל עוגמת הנפש הנלווית.